תא-נחיסי קואטס מכנה את טראמפ במה שהוא באמת - הנשיא הלבן הראשון (באמת) של אמריקה

תא-נחיסי קואטס מכנה את דונלד טראמפ כנשיא הלבן הראשון של ארה'ב. אני יודע מה אתה חושב: רגע, כל נשיא ארה'ב היה לבן חוץ מברק אובמה . מבחינה טכנית, אתה צודק, אבל מה שקואטס מתייחס אליו היא העובדה שאף נשיא לפני טראמפ לא סחר אי פעם באופן גלוי או אגרסיבי בלובן כמו שהיה לו, מה שהופך את לובן הכוח למפורש.

במסה חותכת באטלנטיק , שהוא קטע מספרו הקרוב, היינו שמונה שנים בשלטון , קואטס מדבר על העובדה שבעוד שאנשים אומרים שלטראמפ אין שום אידיאולוגיה, או שהוא רק בזה לעצמו, זה לא נכון. קואטס מכנה את האידיאולוגיה של טראמפ: עליונות לבנה. זה מתבהר על ידי העובדה שהטקטיקה היחידה של טראמפ במהלך מסע הבחירות שלו הייתה דיבור שנאה משתולל ולא נשמר, ונראה כי המניע היחיד שלו בתקופת נשיאותו מבטל את מה שעשה אובמה.

הגיבור שלי באקדמיה קול ליהוק אנגלית

קואטס כותב:

בעיני טראמפ, לובן אינו רעיוני ואינו סמלי אלא הוא ליבת כוחו. בכך טראמפ אינו יחיד. אך בעוד אבותיו נשאו לובן כמו קמע אבות, טראמפ פצח את הקמיע הזוהר, ושחרר את אנרגיותיו של אולדריץ '. ההשלכות בולטות: טראמפ הוא הנשיא הראשון שכיהן ללא תפקיד ציבורי לפני שעלה למוטתו. אבל יותר מדבר, טראמפ הוא גם הנשיא הראשון שאישר בפומבי כי בתו היא חתיכת תחת. המוח תופס לנסות לדמיין גבר שחור שמסביר את המעלות של תקיפה מינית בקלטת (כשאתה כוכב, הם נותנים לך לעשות את זה), ומגן על האשמות מרובות של תקיפות כאלה, שקוע בתביעות מרובות בגין עסק כביכול במרמה, מעודד את חסידיו לאלימות, ואז מטייל בבית הלבן. אבל זו הנקודה של העליונות הלבנה - כדי להבטיח את מה שכל האחרים משיגים במאמץ מירבי, אנשים לבנים (במיוחד גברים לבנים) משיגים בהסמכה מינימלית. ברק אובמה העביר לאנשים שחורים את המסר הזעיר שאם הם עובדים קשה כפליים מאנשים לבנים, הכל אפשרי. אבל הדלפק של טראמפ משכנע: עבוד קשה קשה כמו אנשים שחורים, ואפשר עוד יותר.

הוא מדבר על העובדה שמבנה הלובן (ועליונותו) תלוי ברעיון שלא להיות ניר, רעיון הרבה יותר קל לקיים כאשר גבר שחור אינו נשיא, וזה מה שהופך את נשיאות אובמה לנשיאות. ומורשת כל כך פוגעת בטראמפ ודומיו, ולמה זה כל כך חשוב לקונגרס.

לאחר מכן הוא מתייחס למשהו שככל הנראה לא נוח יותר עבור ליברלים לבנים לדבר עליו: שקר הנרטיב של מעמד הפועלים הלבן. לא שאין כמובן מעמד עובדים לבן, אלא שהחלק ממעמד העובדים הוא מה שראוי להתמקד ולא לחלק הלבן. ליברלים לבנים מתכופפים לאחור כדי לגרום לניצחונו של טראמפ בכל דבר מלבד גזע, ובכך מהדהדים אינספור הפעמים שהוגים ופוליטיקאים לבנים עשו זאת במהלך מאות שנים במדינה זו.

הוא כותב:

כי אנשים שחורים, שחיו מאות שנים בבוז והתנשאות כזה, טרם הונחו לזרועותיו של טראמפ, אינו מטריד את התיאורטיקנים הללו. אחרי הכל, בניתוח זה, הגזענות של טראמפ והגזענות של תומכיו נלווים לעלייתו. ואכן, לחדווה לכאורה שבה הליברלים קוראים לקנאותו של טראמפ מוקצה כוח גדול אף יותר מהקנאות עצמה. לכאורה הותקף על ידי הפגנות בקמפוס, מוכה בוויכוחים על הצטלבות, ומדוכא על ידי זכויות שירותים חדשות, מעמד פועלים לבן וחף מפשע עשה את הדבר היחיד שיש למדיניות סבירה: לבחור כוכב טלוויזיה ריאליטי אורקני שמתעקש לצלם את תדריכי המודיעין שלו טופס ספר.

קואטס ממשיך להיכנס להיסטוריה של הנרטיב של מעמד הפועלים הלבן שחוזר לעבדות כאשר אנשים לבנים לאורך זמן, מכיוון שהמדינה הבינה עבודה ונפטרה משירות עבודתי שהיה שונה מאוד מעבדות שחורה, פיתח את מושג האימה של העבדות הלבנה וכמה נורא היה שמתייחסים גרוע לעובדים לבנים אצילים.

אולם הדרך היחידה שרעיון זה עובד היא אם מתעלמים מאנשים שחורים ומדברים עליהם כאילו הם מגיע עַבדוּת. עבור אנשים שחורים עמל ועבדות הם מצב טבעי, ואילו כאשר אנשים לבנים נאבקים ופועלים בפחות ממה שהם שווים, זה אינדיקטור לכך משהו לא בסדר .

לכן, כפי שכותב קואטס, מגיפה אופיואידית מתקבלת בקריאות לחמלה וטיפול; מגפת סדקים מתקבלת בוז ובמינימום חובה. התמקדות זו במעמד בניגוד לגזע אינה מסבירה את העובדה שמעמד העובדים הלא-לבן לא התגלה עבור טראמפ כפי שעשה העובד הלבן. זה גם לא מסביר את העובדה שרוב האנשים הלבנים במדינה הזו הצביעו עבור טראמפ. בגלל זה הוא ניצח. וכל הניתוחים בעולם, וכל העיתונאים הלבנים בעולם שמנסים להיות אוהדים כלפי הבוחר הלבן המסכן והנפל, לא משנה את זה.

טראמפ ניצח, כי לובן.

אני ממליץ בחום לקרוא את היצירה במלואה, ולשתף אותה. אני לגמרי מתכנן להשיג את הספר של קואטס, היינו שמונה שנים בשלטון , כשזה יוצא. איננו יכולים להתחיל לפתור בעיה עד שאנו מוכנים למנות אותה. הבעיה היא העליונות הלבנה. הבעיה היא מבנה הלובן.

האם זו מחשבה לא נוחה? טוב, זה צריך להיות. להישען לאי הנוחות. זו הדרך היחידה שתצאו מהצד השני חזק יותר בשבילה.

(תמונה: בית הספר למדיניות ציבורית של ג'רלד פורד / פליקר )